הייתי מבולבלת. 

מצד אחד – ידעתי מה אני רוצה לעשות,
מה אני אוהבת, מה נכון לי…

מצד שני: לא הצלחתי, הייתי חוזרת כל ערב הביתה
קורסת על הספה ומתפרקת בבכי.

עד שבלי לשים לב נכנסתי לדיכאון.

למזלי, אמא שלי ראתה כמה שאני רוצה ללמוד אופנה –
והיא תמכה בי,
אבל גם שיתפה אותי בסיפור שלה.
היא סיפרה לי שכשהייתה בגילי, גם לה היה חלום.
אבל ההורים שלה דחפו אותה לבחור
בדרך “בטוחה”- עבודה יציבה, לימודים,
משכורת קבועה.
אז היא ויתרה.
שמה את החלומות שלה בצד,
ובמשך שנים עבדה בעבודה שלא באמת אהבה.

יום אחד היא אמרה לי משפט שלא אשכח לעולם:

“עומר, אני הצטערתי שוויתרתי על החלום שלי.
אני לא רוצה שתעשי את אותה הטעות.
לכי אחרי מה שאת אוהבת — גם אם זה מפחיד, גם אם אף אחד לא מבין אותך עדיין.”

באותו רגע משהו בי השתנה.
הבנתי שאם אני מוותרת על החלום שלי לעצב בגדי ים ולפתוח מותג משלי – אני מוותרת על עצמי.
וזה כבר לא היה אפשרי.

אז הצבתי לעצמי משימה:

אני מתחילה לעצב ולמכור בגדי ים
תוך כדי הלימודים,
אני לא מחכה לאף אחד.

אז החלטתי לעשות את הצעד הכי קיצוני שלי, נרשמתי ללימודי תדמיתנות ופיתוח גזרות
אמנם זה הלימודים הכי קשים שיש,
אבל קיבלתי החלטה.

ושם תוך כדי הלימודים החתיכות בפאזל התחברו לי כבר בשיעור השני
הצלחתי בפעם הראשונה ליצור גזרה מהממת לבגד ים שתפרתי לעצמי.